המזרון כבר פרוס בסלון והאורות מעומעמים, יש מוזיקה שקטה והקטורת זה הטאצ' האחרון להכין את האווירה לתרגול.
כבר כל היום רודפות המחשבות של להספיק הכל על מנת להגיע לשעת היוגה, ובכל זאת מוצאת את עצמי עושה הכל חוץ מלתרגל. עוד כוס תה ועוד סיבוב סביב המזרון ואפילו הרעב כבר מתחיל לעלות ובכל זאת לא אוכלת כי הגיע שעת היוגה. ואולי זה זמן טוב להוציא את הכלב, וברור שהחדר כבר מתוקתק.
ואז אחרי מרדף עם המחשבות, סוף סוף עלוה על המזרון ומתחילה לנשום. מנסה להשתיק את המחשבות ולהכנס לאווירה שיצרתי. ואחרי חמש ברכות שמש ועוד שלוש מהסוג השני אני כבר על הגל... ואז.... אז מתחילות כל המחשבות של איך אני אספיק עכשיו את כל התנוחות.. ואולי אקצר פה ואולי שם... ובכל זאת אני ממשיכה משתדלת לחזור לנשימה והפרטים הקטנים של כל תנוחה... והמחשבות רודפות ולא מרפות.
והנה אני מוצאת עצמי במלחמה מתמדת עם ההתמדה.
ואז בא הכעס שחתכתי באמצע,והסיפור של טוב נו... מחר נתרגל תרגול מלא.
או שאני מספרת לעצמי סיפור של.. לפחות עליתי ועשיתי משהו. וכמה זה היה יותר קל כשהיה את הסטודיו. וכמה שזה היה יותר קל כשה... ואם הייתי יכולה כך או אחרת אז הכל היה שונה.
ובכל זאת לפתע אני מגלה. שכל זה לא היה לחינם. ובאמת מה זה חשוב אם תרגלתי תרגול שלם.. הבנתי. הבנתי שבעצם עמדתי מול המראה וראיתי את עצמי, וקיבלתי את הקושי שלי. וקיבלתי הזדמנות. הזדמנות לשנות את מה שראיתי במראה העוצמתית הזאת. וגם את המקום לעשות זאת. ולא זה לא משנה עם זה בסטודיו בבית או על עץ בחצר. זה בא מבפנים.
והאווירה לא תשנה כלום וגם לא המקום. זה היכולת להתבונן בעצמי במקום הזה. ומה אני עושה עם זה. וזאת הסיבה שהתרגול כל כך חשוב, כי הוא פותח הרבה יותר מהמפשעות ומחזק יותר מאת שרירי הגב. הוא פותח את הראש, המחשבה, ההבנה והתשוקה להשתנות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה